חומריות ונרטיב: איך אבן הופכת לזיכרון נצחי? (מאת חן וינקלר)

מבוסס על רעיון מספר 3: "האדריכלות מספרת סיפור: מדריך לעקרונות נרטיביים בעיצוב זיכרון."

כאמן ואדריכל זיכרון, אני מאמין שהאנדרטה היא לא רק מבנה, אלא כלי רב-עוצמה להעברת נרטיב. השאלה המרכזית שאני שואל בתחילת כל פרויקט היא: איזה סיפור האבן הזו צריכה לספר?

• הכוח של הגס והמעובד: אני משתמש במתח שבין חומר גולמי (כמו בטון חשוף או אבן טבעית) לבין אלמנטים מעובדים ומדויקים. זהו שיקוף של החיים עצמם – הזיכרון שלנו גס ומחוספס לעיתים, אך יש בו גם דיוק ומשמעות. לדוגמה, באנדרטאות שאני מעצב, הבסיס עשוי להיות אבן טבעית המשתלבת בנוף, בעוד הטקסט והתבליטים חרוטים בדיוק פדנטי, כמייצגים את כובד הזיכרון.

• עיצוב החלל הרגשי: הזיכרון הוא חוויה אישית וקולקטיבית. לכן, הפוסט שלי הוא לא רק על האובייקט המרכזי, אלא על החלל שנוצר סביבו. האם הנתיב המוביל לאנדרטה הוא צר ומבודד? האם החלל מזמין התכנסות? שימוש בקווים נקיים ובסידור מדויק של פתחים או משטחים מאפשר למבקר לחוות את הזיכרון בתוך הסביבה, ולא רק לצפות בו מרחוק. לחיות איתו, להיות חלק מ…

התאורה ככלי נרטיבי: תאורה היא אחד האלמנטים הדרמטיים ביותר. במהלך היום, האור הטבעי מטיל צללים ומבליט את הטקסטורה של החומר. בלילה, תאורה נסתרת ומכוונת יכולה להפוך את האנדרטה למגדלור של זיכרון. באמצעות הטמנת תאורה תחתית המדגישה את המרקם המחוספס של האבן, אני מעביר תחושת נצח ותקווה.